היסטוריית הבלט הקלאסי

אומנות הבלט נולדה באיטליה וצרפת לפני יותר מ- 400 שנה. עד לתחילת המאה ה-19 הוצג בלט כליווי לאופרה או לקונצרט מוזיקה קלאסית, פורמט של מופע בידור המשלב ריקוד, שירה ואלמנטים חזותיים, הבלט החל להתפתח ומספר הרקדנים גדל בהתמדה רק כאשר הבלט נכתב כאומנות עיקרית במחזות.

עד אמצע המאה ה-20 נחשב בלט למופע אמנות לאנשי מעמד הגבוה בלבד; לאחר מכן מופעי בלט נפתחו גם לקהל הרחב.

מופעי הבלט הראשונים צמחו בחצר המלך הצרפתי לואי ה- 14 , שאף לקח חלק פעיל בהפקותיהם של הקומפוזיטור ג'אן בטיסט לולי (Jean Baptiste Lully) והכוריאוגרף פייר בושו (Pierre Beauchamp).

בשנת 1661 הקים המלך לואי את האקדמיה המלכותית למוסיקה ומחול, כתוצאה מכך הפך בלט לעיסוקם של רקדנים מקצועיים והתיאטראות החליפו את החצרות המלכותיים כמקום ראוי למופעי בלט.

בתחילה מופעי בלט שהוצגו היו על ידי  גברים בלבד (תפקידים נשיים גולמו ע"י גברים בתחפושת).

בשנת 1681 מופע הבלט- ניצחונה של האהבה" ('Le Triomphe De l’Amour', היה הראשון שבו הופיעה אישה.

במאה ה-18 פיתח ז'אן ג'ורג' נובר (Jean Georges Noverre) את הבלט לכדי יצירה אומנותית המשלבת ריקוד דרמתי . הבלט כתנועה רומנטית החלה לחלחל רק בתחילת המאה ה- 19. ב-1820  החלו רקדניות בלט "לעלות על אצבע", יכולת וירטואוזית חדשה שנועדה להעביר תחושה של ריחוף ועל טיבעיות, ובאה לביטוי מובהק במופע בלט של פיליפו טגליאוני (Filippo Taglioni), "לה סלפיד" ('La Sylphide'), ב-1832.

ידוע כי מורים איטלקים עצמאיים לימדו ריקוד כבר במאה ה- 15. האקדמיה לבלט- Imperial Dancing Academy נפתחה במילאנו בשנת 1812 ופרחה בתקופתו של רקדן ומורה בלט קרלו בלסיס, (שאגב הוכר כממציאו של האטיטיוד-Attitude)שמונה למנהלה בשנת 1837.

בלסיס אימן את רוב מורי הבלט הידועים של התקופה בינהם גאובאני לפרי, שהיה מורו של אנריקו צ'קטי, שיצר את השיטה (שיטת צ'קטי ) המלמדת  את האיכויות ההכרחיות לרקדן הבלטי כמו שווי משקל, חוזק, גמישות ורגישות אומנותית ומגדירה עבור רקדן בלט תוכנית אימונים סדירה וסט תרגילים קבוע לכל אחד מימות השבוע. שיטה שעוצבה סביב חוקי האנטומיה ונועדה להכין את גופו של רקדן בלט למאמץ הכבד בזמן הופעה.

שיטה זו מבוססת על תנועות קווים קלאסים ונקיים המאפשרים לרקדן בלט לעמוד בדרישות המשתנות של כוריאוגרפים שונים.

 בשנת 1922 הוקמה בלונדון אגודת צ'קטי ובשנת 1924 קיבלה שיטת הלימוד כחלק מהבלט הקלאסי מעמד רשמי באימפריה. בכדי להתקבל לאגודה על רקדני בלט לעבור מבחן מוקפד, דבר שהעלה את הסטנדרטים להוראת ריקוד בבלט ועיסוק בהוראת בלט ברחבי בריטניה.

המורה לבלט, קרלו בלסיס, אף פרסם שני ספרים בהם שטח את שיטות הוראת הבלט שלו ואת כל שהיה ידוע אז על הבלט הקלאסי. המתודה ובית הספר האיטלקי ידועים בחוזקם וגאוניותם הטכנית, כאשר רקדני הבלט שלהם נחשבים וירטואוזים במיוחד בכל הנוגע לצעדים מורכבים וסיבובים עוצרי נשימה. האקדמיה לבלט במילנו וספריו של בלסיס על הבלט השפיעו רבות על שיטות הוראת בלט בצרפת וברוסיה.

באמצע המאה ה-19 הפכו מוסקווה וסנט פטרסבורג למרכזי בלט העולמיים בעקבות צמיחתם של דורות רקדני בלט מעולים.

כדוגמה: אגריפינה וגנובה

המורה לבלט והבלרינה הרוסיה אגריפינה וגנובה (Agrippina Vaganov) פיתחה  שיטה מובנת וסדורה הקרויה על שמה, שהפכה למתודה הבסיסית בכל בתי הספר הסובייטים. השיטה שמה דגש רב על תנועות הידיים, כאשר המעבר מפוזיציה לפוזיציה מתרחש לאחר תנועת כל שאר חלקי הגוף. בניגוד לשיטת צ'קטי או RAD, שיטת וגנובה מספקת למורים קוים מנחים המאפשרים להם להיות יצירתיים יותר בכל הקשור לסט התרגילים שהם מלמדים בבלט.  

שיטות לימוד בלט ובנייתם מובנים על ברכי שלושה מורים לבלט בינלאומיים דגולים: מריוס פטיפה הצרפתי, אנריקו צ'קטי האיטלקי וקריסטיאן ג'והנסון השוודי.

בלט רוס, בניהולו של המפיק סרגיי דיאגלב, היה לבלט המוביל של תחילת המאה ה- 20 וחשף לעולם את יצירותיו המהפכניות והשנויות במחלוקת של הרקדן והכוראוגרף, מיכאל פוקין ("פטרושקה", "הנסיך איגור"). פוקין האמין כי הטכניקה אינה המטרה אלא אמצעי ההבעה של הרקדן. בראייתו, גוף רקדן הבלט כולו ולא מימיקות בלבד יוצרים את הדמות ומעבירים לקהל את רגשותיה. פוקין אף ראה במופע הבלט מרחב אומנותי בו לאומנויות השונות המרכיבות אותו, מעמד שווה ותפקיד מכריע ביצירתו.

בעקבות החשיפה העולמית לבלט וההתלהבות שיצרה אומנות הבלט, הביאה לפיתוחן של להקות ובתי-ספר ברחבי העולם.